ליעד גורן
יום שני, כשישה ימים לפני הגיבוש, רצנו יחד בפעם האחרונה.
אני, כרגיל, משתרך מאחוריך, מנסה להשלים את הפער.
בסוף הריצה חייכת אלי, לא משהו יוצא דופן, דיברנו על איך יהיה בגיבוש, ניסית להסביר לי מה הם בערך מחפשים שם. חייכת אלי שוב וחזרנו כל אחד לביתו.
יום חמישי, כשלושה ימים לפני הגיבוש, התקשרת אלי כדי שנרוץ שוב. כרגיל, ניסיתי להסביר לך למה אני לא יכול לרוץ היום. בשונה מהפעמים האחרות הפעם היה לי תירוץ מוצדק. שלחת לי הודעה בה כתבת שההכנה שלי לגיבוש הייתה לקויה וזה חבל.
יום שבת בערב, יום לפני הגיבוש. נפגשנו אצל בן בבית. דיברנו על מה כל אחד מביא לגיבוש, סיפרת לי כל מיני סיפורים על הגיבוש ששמעת מאנשים מבני עניין, כנראה טייסים שהכרת. צחקנו, צחקנו המון.
יום ראשון, בוקר הגיבוש. יואב ואתה אוספים אותי בבוקר בשעה שבע בערך. יצאת כדי לעזור לי לשים את המזוודה, מוזר שדווקא את זה אני זוכר. כל הדרך לתל השומר דיברנו עם יואב על מה הוא עבר בגיבוש טייס שהיה לו לפני שנים לא מעטות. שוב צחקנו.
הגענו לתל השומר, משם נסענו לחצרים, חילקו אותנו לכיתות שונות, במזל היינו באותה מחלקה.
בלי ששמנו לב הגיבוש התחיל.
כל פעם בדרך למילוי המימיות היינו נפגשים לשיחה קצרה של 15 שניות ולחיצת ידיים. נשמע קצר אך זה מה שהיה וגם זה היה מספיק.
יום רביעי לגיבוש, השעה הייתה שעת זריחה. תוך כדי המסע אני מסתכל אחורה, מחפש את העיניים שלך, אותם היה קל למצוא כי ראשך בלט הרבה מעבר כל המחלקה. מצאתי אותך וזה נתן לי כוח להמשיך.
בסיום המסע נפגשנו, כרגיל, בדרך למילוי המיימיות. לא ידעתי שזו תהיה פגישתנו האחרונה. חייכת אלי חיוך ענק ואמרת שהיה קשה אבל הכל בסדר, החברים אוהבים אותך והגיבוש הולך לך טוב. הספקתי לספר לך שגם אצלי הכל בסדר. חייכת אלי שוב. גם בפעם האחרונה.
לאחר כשעה ראיתי את המפקדת שלך ואת חבריך לכיתה רצים. הבנתי שמשהו קרה. חיפשתי אותך בין אלו הרצים וכאשר ראיתי שאתה לא בינהם, הבנתי שאתה זה שרצים לעזרתו.
לא יודע למה אבל לא כל כך דאגתי. אולי כי מוחי היה טרוד ועמוס בפעילויות הגיבוש. אפילו צחקתי בליבי שכאשר נפגש בסוף הגיבוש אצחק עליך שעצרת את כל הגיבוש בגלל שלא שתית.
לא הבנתי כמה קשה היה מצבך, לא הבנתי כמה רצית לעבור את הגיבוש הזה וכמה השקעת בו. לא הבנתי כמה היית עטוף במהלך כל שנות חייך בסיפורים על דמות הטייס שאותו כל כך רצית לשוות לעצמך.
הכל היה אמור להיות אחרת, תכננו להיפגש בשיחת העוברים בסוף הגיבוש. תכננו יואב אתה ואני להתחיל ביחד את הקורס. תכננו הרבה דברים שכעת ישארו בגדר חלומות בלבד.
איתי, אני מתגעגע אלייך כל כך, לחיוך הענק שלך שמאפיין אותך כל כך, לכל השיחות המצחיקות שהיו לנו ביחד. אני לא מסוגל לתאר מה שהיה לנו, מה שהיה ועכשיו איננו.
לסיום, יש משפט שלא יוצא לי מהראש, משפט שנאמר על רבים טובים אחרים והוא כל כך נכון לגביך:
"הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים."
לא אומר לך שלום, אתה תמיד איתי איתי. תמיד.
אני, כרגיל, משתרך מאחוריך, מנסה להשלים את הפער.
בסוף הריצה חייכת אלי, לא משהו יוצא דופן, דיברנו על איך יהיה בגיבוש, ניסית להסביר לי מה הם בערך מחפשים שם. חייכת אלי שוב וחזרנו כל אחד לביתו.
יום חמישי, כשלושה ימים לפני הגיבוש, התקשרת אלי כדי שנרוץ שוב. כרגיל, ניסיתי להסביר לך למה אני לא יכול לרוץ היום. בשונה מהפעמים האחרות הפעם היה לי תירוץ מוצדק. שלחת לי הודעה בה כתבת שההכנה שלי לגיבוש הייתה לקויה וזה חבל.
יום שבת בערב, יום לפני הגיבוש. נפגשנו אצל בן בבית. דיברנו על מה כל אחד מביא לגיבוש, סיפרת לי כל מיני סיפורים על הגיבוש ששמעת מאנשים מבני עניין, כנראה טייסים שהכרת. צחקנו, צחקנו המון.
יום ראשון, בוקר הגיבוש. יואב ואתה אוספים אותי בבוקר בשעה שבע בערך. יצאת כדי לעזור לי לשים את המזוודה, מוזר שדווקא את זה אני זוכר. כל הדרך לתל השומר דיברנו עם יואב על מה הוא עבר בגיבוש טייס שהיה לו לפני שנים לא מעטות. שוב צחקנו.
הגענו לתל השומר, משם נסענו לחצרים, חילקו אותנו לכיתות שונות, במזל היינו באותה מחלקה.
בלי ששמנו לב הגיבוש התחיל.
כל פעם בדרך למילוי המימיות היינו נפגשים לשיחה קצרה של 15 שניות ולחיצת ידיים. נשמע קצר אך זה מה שהיה וגם זה היה מספיק.
יום רביעי לגיבוש, השעה הייתה שעת זריחה. תוך כדי המסע אני מסתכל אחורה, מחפש את העיניים שלך, אותם היה קל למצוא כי ראשך בלט הרבה מעבר כל המחלקה. מצאתי אותך וזה נתן לי כוח להמשיך.
בסיום המסע נפגשנו, כרגיל, בדרך למילוי המיימיות. לא ידעתי שזו תהיה פגישתנו האחרונה. חייכת אלי חיוך ענק ואמרת שהיה קשה אבל הכל בסדר, החברים אוהבים אותך והגיבוש הולך לך טוב. הספקתי לספר לך שגם אצלי הכל בסדר. חייכת אלי שוב. גם בפעם האחרונה.
לאחר כשעה ראיתי את המפקדת שלך ואת חבריך לכיתה רצים. הבנתי שמשהו קרה. חיפשתי אותך בין אלו הרצים וכאשר ראיתי שאתה לא בינהם, הבנתי שאתה זה שרצים לעזרתו.
לא יודע למה אבל לא כל כך דאגתי. אולי כי מוחי היה טרוד ועמוס בפעילויות הגיבוש. אפילו צחקתי בליבי שכאשר נפגש בסוף הגיבוש אצחק עליך שעצרת את כל הגיבוש בגלל שלא שתית.
לא הבנתי כמה קשה היה מצבך, לא הבנתי כמה רצית לעבור את הגיבוש הזה וכמה השקעת בו. לא הבנתי כמה היית עטוף במהלך כל שנות חייך בסיפורים על דמות הטייס שאותו כל כך רצית לשוות לעצמך.
הכל היה אמור להיות אחרת, תכננו להיפגש בשיחת העוברים בסוף הגיבוש. תכננו יואב אתה ואני להתחיל ביחד את הקורס. תכננו הרבה דברים שכעת ישארו בגדר חלומות בלבד.
איתי, אני מתגעגע אלייך כל כך, לחיוך הענק שלך שמאפיין אותך כל כך, לכל השיחות המצחיקות שהיו לנו ביחד. אני לא מסוגל לתאר מה שהיה לנו, מה שהיה ועכשיו איננו.
לסיום, יש משפט שלא יוצא לי מהראש, משפט שנאמר על רבים טובים אחרים והוא כל כך נכון לגביך:
"הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים."
לא אומר לך שלום, אתה תמיד איתי איתי. תמיד.