ופתאום אבא מפנה את תשומת ליבי...וקורא מלוח המודעות של בית הקברות:"שבע שנים ".....

שבע שנים                                                                                            

שהתחילו כשנה ,שנתיים, ואפילו שש –שנתנו לתמונות שלך מקום לטשטש את האמת-

שאנחנו ואיתי כבר לא באותו גיל, אולי הוא הצליח לעבוד עלינו עד שנה שעברה שהוא גדל יחד איתנו.. הוא פשוט בתפקיד ממש חשוב ,הוא עסוק, לא מוציאים אותו הביתה, נמאס לו מזיכרון,

אבל השנה התמונה שרותי ביקשה מאיתנו לשתף באינטרנט מסגירה את האמת, איתי כבר לא אתנו, איתי כבר 7 שנים לא איתנו..

ובכל זאת אני חושבת שמשהו במחשבות שלי לא מצליח ונותן להבין זאת עד הסוף...גם אחרי שבע שנים- כאילו כל פעם מתקרב ,התובנה הולכת להגיע, ותהליך הקבלה וההשלמה עם האובדן עומד להיסגר ,אקבל, אשלים ואשחרר את זה ויהיה לי יותר קל לחזור לבקר בבית הקברות כמו פעם, לעלות לשבת בחדר של איתי כמו פעם , לעלות זיכרונות שיצחיקו אותי כמו פעם..

איתי-

כנראה שהזמן נותן כיווני מחשבה אחרים ,זוויות שונות ומעניינות להסתכל כל פעם מחדש על המקרה שעברנו פה כולנו יחד לפני שבע שנים

מתגעגעת, ובטוחה שאתה גדל לך איפשהו שם,

מסתכל על כל האנשים שעומדים פה עכשיו- וגאה בכל אחד ואחת מהם- על התהליך שעברו בשבע השנים האחרונות, על הזיכרון המיוחד והאישי שיצרו לך אצלם.