ילדי אהובי,

בעוד 6 ימים היית אמור לחגוג את יום הולדתך ה 25. מספר עם כל כך הרבה סמליות . כשהייתי בת 25 כבר הייתי אמא שלך. כשאבא היה בן 25 הוא נהרג. כשהיית ילד חשבתי הרבה על הרגע בו תעבור את גילו של אבא. משך שנים, כשביקשתי ממך לקרוא באזכרות לאבא, סירבת ואמרת לי :" כשאגיע לגיל של אבא יהיה לי מה לומר". רצית לדבר מעל קברו עם קבלות והוכחות להישגים ולמעשים . טעית אז, כי כבר כילד קטן , האישיות ,החוכמה , הנאמנות, החברות שבך, היופי הפנימי שלך – היו כל מה שאבא ואני איחלנו לעצמנו שתהיה, ולא נדרשו הוכחות או הישגים מעבר לכך.

בעשרים וחמש השנים שחלפו מאז דצמבר 1988 חיי נעים בין המוות לחיים, בין ההתפרקות להדבקה מחדש, בין ייאוש לתקווה. אבל בשבע השנים האחרונות, המאזן נוטה לחובה.

בכל פעם שאני חושבת שחוויתי כבר כל געגוע אפשרי, שהרגשתי כבר את הכאב במלוא עוצמתו, שהגעתי כבר לתהום הפעורה , לתחתית הבור – מגיעים עוד נחשולים המוכיחים כי הזמן רק מעמיק את היגון, המרחק רק מחדד את הבדידות, הימים החולפים רק מדגישים את הפער שנוצר בין מי שהיית אמור להיות עכשיו לבין אובדנך.

החיים בלעדיך קשים מנשוא. היום יום זועק את מותך. כל ארוחת יום שישי או התכנסות משפחתית, כל פעם שאני מכינה את המאכלים שאהבת,שומעת שיר שאהבת לשמוע,רואה את הפיצה שהעדפת, כל פעם שאני נכנסת אל החדר שלך. הבגדים שלך שגיא לובש, התמונות שלך הפזורות בבית, כל יום הולדת, חג או שמחה, כל נסיעה לתל נוף ביום הזכרון, כל חבר או חברה שלך, כל אמא ובן שמחייכים זה אל זו ברחוב.

לפני שבועיים, אחרי שנים בהן לא העזתי לגעת בחפצים בחדר שלך, הרמתי באקראי ערימת ניירות שהייתה על מדף בארון הספרים שלך. שם מצאתי נייר מקופל, שיר שהדפסת  ב 12 באוקטובר 2005 , פחות משנה לפני מותך.

הו ילד עבר זמן,

נסעת לחפש רחוק מכאן,

ואני מחכה לך,

הו ילד שלי בעולם,

ציפור אדם כמו כולם,

מחפש את האופק.

כל מטוס שטס בשמיים,

כל כוכב מאיר בעיניים,

מזכיר לי אותך,

נחלילאלי לפני הגשם,

צרצרים בשעות הערב, תמיד יחכו לך.

הו ילד ,כששקט, אני יושבת במרפסת לנגן מנגינות געגוע,

הו ילד תשתדל להגיע לכאן מהר,

ככה אני מבקשת בשקט בשקט.

איתי אהוב - נלקחת ממני בעודך מחפש את האופק,

ואולי כשהדפסת את השיר הזה בכלל חיפשת את האופק של אבא שלך ,

אבל ביום יום שלי כל דבר מזכיר לי אותך,

ואני עורגת אליך ומתגעגעת אליך,

מייחלת לחיוך שלך ,לעיינך הצוחקות,

לחיבוק האינסופי שלך  ולחיבור המופלא שהיה ביננו,

ואני יודעת שלמרות שכמעט תמיד עשית מה שביקשתי ממך,

אתה כבר לא יכול להגיע אלי, לא לאט ולא מהר, לא עכשיו ולא אף פעם.

אתה איתי בכל נשימה שאני נושמת, בכל חיוך שאני מחייכת ובכל דמעה שאני דומעת. ילד שלי בעולם - תמיד אמשיך לחכות לך.

אמא.