איתי ,

שבע שנים . מזה המספר הזה בכלל?

לרגע אחד מהיר זה מכה בי , המספר הזה משאיר אותי בתדהמה לשנייה ואז ממש ללא שליטה , משהו מחזיר את הטייס האוטומטי לפעולה - לא נותן לי להמשיך לתהות על המספר - אולי כי הוא יודע שזה מסוכן ולא כדאי .

ובכל זאת , החור הזה ,שממש אפשר להרגיש אותו בגוף - אותו כאב מוכר מתעצם ביום הזה וגדל לממדיי מכתש  , כאילו הוא צועק מבפנים :" אני פה! אם נדמה לך שכבר פחות ,אז הנה תזכורת " 

לא שחסרות תזכורות , מספיק שיר , בדיחה שמזכירה משהו שאמרת , אפילו שידור חוזר של סאות' פארק מהווה תזכורת יומיומית.

לפעמים כשאני חוזרת מהבית של רותם , אני מאטה את הרכב מול הבית הישן שלי שמקביל לשלך , מסתכלת - ומנסה לחשוב , כמה פעמים הערת אותי באמצע הלילה תו"כ שאתה זורק אבנים קטנות על החלון - וכמה אני מתחרטת על פעמים שאמרתי לך שאני לא באה הלילה כי אני רוצה ללכת לישון , נזכרת בפגישות שלנו על הנדנדות בגן אחד כזה ועוד רבים אחרים והנוכחות שלך כבר משתלטת לי על הכל.

איתי אתה כל כך חי בתוכי שלפעמים נדמה לי שזה חזק מספיק כדי להחיות אותך באמת ... אבל כמובן שהטייס האוטומטי עושה את שלו ורוב הזמן אני משלימה עם זה שזה כבר לא יקרה - כבר לא תזרוק אבנים על החלון באמצע הלילה ולא תהיה עוד פגישה בנדנדות  ואני כנראה אמשיך לכאוב אותך תמיד - המכתש הזה בצורת איתי בלב, שלא משנה את מי ננסה לדחוס שם בתקווה שנפסיק לכאוב ,אף פעם לא יישב בדיוק .

אני  מדמיינת לפעמים שיחה אחרונה איתך - אבל אף פעם לא מוצאת דיוק אמיתי בין מה שהייתי רוצה להגיד לבין מה שאני חושבת שהיית אומר– יש שיר אחד של נתן יונתן , שתמיד נדמה לי שמכיל הרבה מאוד מרוח השיחה הדמיונית הזו 

נתן יונתן - זה הזמן שכואב :

" שום דבר לא יהיה עוד כמו שהיה וכל מה שאבד לא ישוב לתחייה ,

אבל משהו עז וכל כך אמיתי מחבק בי אותך , מחבק בך אותי .

לא , האושר איננו זקוק למילים , רק אני רעבה למילת אהבה 

כך אמרת ודמעת , לא דיברתי מילה

רק בכיתי בלי קול והייתי שלך

זה הזמן אהובי שכואב לי נורא , כפרפר שנלכד בעיגול המנורה 

משהו שרציתי כל כך לא קרה , ולמי יש עוד כוח לשוב חזרה 

אהובה , אם נזכרנו אולי מאוחר , אם הלך לו היום עוד נשאר קצת מחר 

ודמעה שזלגה על לחייך היפה לי כאילו לוחשת מילת אהבה .