עם כל שנה חומו של חודש אוגוסט מעיק יותר
מעלה תחושות של אי נוחות ולא רק בגלל ההזעה והעייפות
אלא תחושה של חוסר אונים ואזלת יד.
עם כל שנה חום אוגוסט נעשה קשה יותר וכבד יותר,
משאיר אותך, איתי צעיר ויפה בן 18,
נער שחייו נעצרו במהלך הגשמה של חלום.
חום אוגוסט יושב כעננה ומוצא אותנו במחשבות על החמצה ופספוס,
מלוות בתחושות של חוסר אונים וחוסר אמון.
בשיאו של עומס החום הכבד, דמעותינו מרטיבות וזולגות על לחיים בוערות,
בתקווה להקלה מאותה מועקה.
ואין נחמה ואין שחרור מהכאב, הוא נמצא, הוא קיים הוא פשוט יש.
החום מגביל את הנשימה והתנועה
ואנו מלאים בתחושה של הפסד ומפלה,
על כי ...לא שמרנו, לא נזהרנו, לא צפינו.
חטאנו בכך שבטחנו והאמנו.
לפני חמש שנים בעיצומו של הקיץ המלא אפשרויות של בילוי, חופש ושמחה,
נולדה מציאות נוראה שניפצה בכל אחד ואחת מאתנו,
את השלווה התום והתקווה שהצלחנו בעמל רב להחזיר לעצמנו במהלך 18 שנה.
כמעט מיום לידתך היו שזורים בחייך שמחה ועצב.
האור, האהבה והחיות שהבאת בהגיעך לעולם הם אלו שהצליחו לנסוך בכולנו
את הרצון להמשיך לחיות.
ילד קטנטן, שגדל להיות נער חכם ויפה ושימש כמגנט סביבו סבנו כולנו, מתנחמים, מפנקים מלווים ואוהבים.
בלכתך נפער שוב החלל, כשהפעם הוא בוטה יותר, שחור יותר ומסרב להתמלא.
אני מתקשה להפריד בין שניכם, מוטי אחי הגדול והיקר ואתה, איתי אחייני הראשון. אתם כה דומים, כה שונים, כה חסרים.
אותו החודש, שפעם הביא שמחה, אור והרבה ציפייה משרה היום מועקה ועצב.
זה תמיד מפליא אותי כמה חוזק יש בחיים, איזה יצר הישרדות עוצמתי..

אנחנו מסוגלים להחזיק מעמד אחרי פציעות גופניות ונפשיות, בדרך ארוכה של החלמה שמתחילה מדימום עז ובלתי פוסק המשולב בעבודה של הגוף,  בתמיכה של הסביבה, בעזרה חיצונית  ואח"כ מגיעה הצלקת, היא בלתי נראית, גדולה, קיימת ודוממת.

הצלקות שהותרתם בגופינו לאחר לכתכם, הן תזכורת לכך שאנחנו כבר לא גוף שלם. הן גדולות וכואבות ואינן מצריכות מגע, מספיקה שיחת חולין על דה ועל הא, הזכרת שמכם, שינוי במזג האוויר, או יקיצה מתוך חלום, כי אז מתעוררת הרגשת אי נוחות, רגישות יתר, כאב.

הצלקות שלי חקוקות בליבי, ולא משנה כמה זמן יעבור אני אזכור, יש לי תזכורת חיה, יומיומית, שהולכת איתי לכל מקום. שמורגשת עם כל נשימה. לפעמים היא בדמות של כאב המפלח את ליבי סתם כך, לעיתים כדמעה היורדת על לחי, ולפעמים כשעולה זיכרון משותף וחיוך נסוך על פני.

בחודש אוגוסט בחום והלחות, הצלקות בוערות, לא מרפות ואנחנו צועדים לאט, מסתכלים על הדברים הקטנים, על אור היום המאוחר, על ירח כתום וזוהר, על הים הכחול ועל צחוקם של ילדינו המתבגרים.

ואתם איתנו, טבועים בגופינו חקוקים בליבנו לעד.

ריבי