סבא בוקי
ושוב יום זיכרון, אך יש מי שעבורם כל היום בכל יום בחייהם הוא יום זיכרון. כל אימת שאני מתעורר בבוקר, פותח את הטלפון, נתקל באות א' מתבונן ובוהה בשם איתי, זוהי תחילתו של יום זיכרון. כל אימת שלאחר הגילוח אני מתיז את ה- after shave בזוכרי את הריח-זהו יום זיכרון. לאחר מכן כאשר אני ניגש למתלה העניבות ומתבונן בעניבת התכלת אותה ענב איתי במסיבת הסיום –זהו יום זיכרון. אני יוצא מהבית צופה בחיילים שזה עתה סיימו את התיכון וכבר הם בצבא-זהו עוד יום זיכרון, והזוג הצעיר המחובק גם הוא מזכיר שהיום יום זיכרון. נוסעים לתל אביב ברכבת,חולפים על פני זכרון יעקוב ושוב, הרי כאן נח איתי וזכרון יעקב הופכת באחת לזכרון איתי. וכשמגיעים לכאן, יושבים על גדר האבן ומשוחחים עם איתי זהו מאד יום זיכרון. בערב, משחק כדורסל בטלוויזיה-האם זה סופו של יום זיכרון או תחילתו מחדש? ולבסוף תחזית מזג האוויר והחזאי, ממש כמו בימים אלה מזהיר מפני עומס חום, עומס חום קיצוני –זהו יום זיכרון.עיניכם הרואות אם כן-יום יום, שעה שעה כל דבר קטן מזכיר-זהו זיכרון. אין יום זיכרון, משמעותו של יום זיכרון שזהו יום אחד והוא מסתיים בערבו של היום הבא ולא כך הוא.
חייו הקצרים של איתי תמו בשל רשלנות פושעת של חיל האוויר ושל חיל הרפואה, ראשיהם הקטנים והיהירים, חוסר מקצועיותם, זילותם בחיי אדם, אובדן ערכיהם ואי נטילת אחריות על מחדליהם. כל אלה הופכים כל יום ליום זיכרון וכעס וליום זיכרון וזעם. דו"ח הפרקליט הצבאי הראשי הארוך והמנומק הגיע אלינו רק לפני כ-9 חודשים ולא נמצאה בו אפילו חלקה טובה אחת בכל שלבי ההכנות לגיבוש, למהלכו ובטיפול באיתי לאחר התמוטטותו. פערים בכשירות הסגל הרפואי בגיבוש, ליקויים בתהליך אישור תיק הגיבוש וליקויים בפקודות הצבא העוסקות בהתמודדות עם פגעי אקלים. כל הגורמים שנחקרו מטילים אחריות האחד על משנהו: קצין ארגון רפואה על רופא ביה"ס לטיסה, מפקד ביה"ס לטיסה על מרפאת הבסיס, מפקד טייסת מנהלה על מפקדת ענף רפואה ומפקדה זו מטילה אחריות על רופא הגיבוש וזה מצידו על ענף רפואה האחראי לכשירות החובשים. קצין רפואה חילי של חיל האוויר מטיל אחריות על חיל הרפואה וכו' וכו' וכו'.
ויש שכר לפועלם של העומדים בראש:מנהל ביה"ח אשר אליו הובא איתי ואשר בחדר ההלם שלו המתינו לבואו של רופא במשך עשר דקות תמימות מגיב לרשלנות מסוג זה בדו"ח הפצ"ר במלים אלו: "הטיפול הרפואי היה בהתאם לסטנדרטים רפואיים מקובלים". ועל כך עונה אחד המומחים המצוטטים בדו"ח: "צריך לצפות מבי"ח המהווה מרכז טראומה שלא תהייה השהייה אפילו של דקה אחת." אבל, כפי שאמרתי יש שכר לפועלם של אנשים מסוגו של מנהל ביה"ח: הוא התמנה להיות מנכ"ל משרד הבריאות.
וקצין רפואה ראשי- אשר כל הננזפים הם פקודיו וכל הכשלים שנמנו ע"י הפצ"ר בתחום אחריותו איזו דמות יש לתת אלוף זה? טרם חלפו מספר שעות מאז ההודעה למשפחה והוא תחת כל מיקרופון רענן מופיע ומודיע שבכל המהלכים הקשורים לאסון פעל צה"ל ע"פ הנהלים. הודעה נמהרת, חסרת כל בסיס וע"פ סיכומי הפצ"ר ניתן להבין שהיא גם שקרית. אותו קרפ"ר אשר במשך ימים נמנע לבקר את רותי ואת המשפחה נתרצה לבסוף וברוב יהירותו וזחיחות הדעת שלו אף פלט את המשפט האיום הבא: "אצלנו לא הולכים אל החולה אלא מחכים שיביאו אותו אלינו" זה רופא? על איזה שבועת רופא הוא נשבע? אך על דאגה גם הוא בא על שכרו: הוא משמש כראש מנהל הרפואה במשרד הבריאות בעצם סמנכ"ל המשרד.
אני חרד מאד לגורלם של ילדינו, של נכדינו ושל אלה שיבואו אחריהם. לא על כך חלמו הורינו בהנחילם לנו את המדינה.
איתי נכדי הבכור והאהוב, לדנה וגיא ימלאו השנה שמונה עשרה שנים, ממש כגילך שהרי אתה לנצח תישאר בן שמונה עשרה. הגעגועים אליך אינם ניתנים לתיאור וגם אם איננו רואים אותך בינינו אתה איתנו בכל יום ובכל שעה, שהרי כל יום הוא יום זיכרון.
חייו הקצרים של איתי תמו בשל רשלנות פושעת של חיל האוויר ושל חיל הרפואה, ראשיהם הקטנים והיהירים, חוסר מקצועיותם, זילותם בחיי אדם, אובדן ערכיהם ואי נטילת אחריות על מחדליהם. כל אלה הופכים כל יום ליום זיכרון וכעס וליום זיכרון וזעם. דו"ח הפרקליט הצבאי הראשי הארוך והמנומק הגיע אלינו רק לפני כ-9 חודשים ולא נמצאה בו אפילו חלקה טובה אחת בכל שלבי ההכנות לגיבוש, למהלכו ובטיפול באיתי לאחר התמוטטותו. פערים בכשירות הסגל הרפואי בגיבוש, ליקויים בתהליך אישור תיק הגיבוש וליקויים בפקודות הצבא העוסקות בהתמודדות עם פגעי אקלים. כל הגורמים שנחקרו מטילים אחריות האחד על משנהו: קצין ארגון רפואה על רופא ביה"ס לטיסה, מפקד ביה"ס לטיסה על מרפאת הבסיס, מפקד טייסת מנהלה על מפקדת ענף רפואה ומפקדה זו מטילה אחריות על רופא הגיבוש וזה מצידו על ענף רפואה האחראי לכשירות החובשים. קצין רפואה חילי של חיל האוויר מטיל אחריות על חיל הרפואה וכו' וכו' וכו'.
ויש שכר לפועלם של העומדים בראש:מנהל ביה"ח אשר אליו הובא איתי ואשר בחדר ההלם שלו המתינו לבואו של רופא במשך עשר דקות תמימות מגיב לרשלנות מסוג זה בדו"ח הפצ"ר במלים אלו: "הטיפול הרפואי היה בהתאם לסטנדרטים רפואיים מקובלים". ועל כך עונה אחד המומחים המצוטטים בדו"ח: "צריך לצפות מבי"ח המהווה מרכז טראומה שלא תהייה השהייה אפילו של דקה אחת." אבל, כפי שאמרתי יש שכר לפועלם של אנשים מסוגו של מנהל ביה"ח: הוא התמנה להיות מנכ"ל משרד הבריאות.
וקצין רפואה ראשי- אשר כל הננזפים הם פקודיו וכל הכשלים שנמנו ע"י הפצ"ר בתחום אחריותו איזו דמות יש לתת אלוף זה? טרם חלפו מספר שעות מאז ההודעה למשפחה והוא תחת כל מיקרופון רענן מופיע ומודיע שבכל המהלכים הקשורים לאסון פעל צה"ל ע"פ הנהלים. הודעה נמהרת, חסרת כל בסיס וע"פ סיכומי הפצ"ר ניתן להבין שהיא גם שקרית. אותו קרפ"ר אשר במשך ימים נמנע לבקר את רותי ואת המשפחה נתרצה לבסוף וברוב יהירותו וזחיחות הדעת שלו אף פלט את המשפט האיום הבא: "אצלנו לא הולכים אל החולה אלא מחכים שיביאו אותו אלינו" זה רופא? על איזה שבועת רופא הוא נשבע? אך על דאגה גם הוא בא על שכרו: הוא משמש כראש מנהל הרפואה במשרד הבריאות בעצם סמנכ"ל המשרד.
אני חרד מאד לגורלם של ילדינו, של נכדינו ושל אלה שיבואו אחריהם. לא על כך חלמו הורינו בהנחילם לנו את המדינה.
איתי נכדי הבכור והאהוב, לדנה וגיא ימלאו השנה שמונה עשרה שנים, ממש כגילך שהרי אתה לנצח תישאר בן שמונה עשרה. הגעגועים אליך אינם ניתנים לתיאור וגם אם איננו רואים אותך בינינו אתה איתנו בכל יום ובכל שעה, שהרי כל יום הוא יום זיכרון.