איתי,
חלפת בשמי חיינו כמו כוכב שביט, נדיר, מיוחד, מהיר, חד ומפעים.
וכמוהו השארת אחריך, שובל של רסיסים. משפחה, חברים וקרובים הנושאים עיניים, מתפעלים ומתפלאים מהיכולת, מהאור והעצמה ומתקשים להבין איך תופעה כה מדהימה חלפה מבלי שוב. אני עוצמת עיניי ובתוך רסיסי השובל משמח אותי להזכר בצחוקך הרחב ודמותך התמירה. מצחיק אותי להזכר בסיפורי הבדיחות בימי שישי על הספה, מרוממת את ליבי העבודה שהייתי קרובה אליך. בשנות חייך הראשונות כשגרת בחיפה ובילינו בצפיה בקלטות וידיאו, במשחקי צבי נינג'ה וחזרה משותפת מהגן. ליבי מתרחב כשעולה דמותך הגבוהה, היפה והנעימה. משמחת אותי הידיעה שכל כך הרבה חברים הקיפו אותך, ששימשת מגנט ושהובלת בדרכי נועם, שידעת לחבק, לאהוב ולהקשיב. מרגש אותי כל פעם מחדש, לקרוא את שיריך ולדעת על רגישותך ועומק נפשך. שנתיים אחרי ושובל רסיסי מעופך, מלווה את חיי כולנו. אני מוצאת מרסיסיך בדמויות של נערים אחרים ושומעת את רסיסי צחוקך בצחוקם של אחרים ויודעת שלמרות שחלפת מהר השארת חותמך כאן לעד.
אוהבת, ריבי