מאז שמוטי נהרג אני כותבת לאיתי מכתבים. חלקם נשלחו אליו או ניתנו לו, וחלקם נשארו במגירה.

לפני מספר חודשים, ניגשתי לשולחן של איתי , לאחר שנים בהן לא הסכמתי לגעת בו. מצאתי שם , בין ערימות של חומר לימודי לקראת הבגרויות, זימונים למיונים שונים בצבא, ספר בדיחות שהוא כתב עם חברים, ועוד אוצרות, מכתבים שכתבתי לו כשנסע לקיטנה של יתומי צהל בקנדה ואת המכתב ששלחתי איתו כשנסע במסגרת בי"ס לפולין.

בנוסף,המלחמה הנוכחית הזכירה לי מכתב שכתבתי לאיתי ביולי 2006 . לכן החלטתי לשתף אתכם השנה במכתבים שנכתבו לאיתי.

מכתב לאיתי בן השנה. אוגוסט 1989

ילד שלי מתוק,

בשביל החיוך שלך אני קמה בבוקר,

הידיים שלך המושטות אלי מהמיטה נותנות לי אנרגיה ומחזיקות אותי כל היום,

החיבוק שלך ממלא אותי שמחה ומוכיח לי כל יום מחדש שלמרות הכל אני בחיים. למרות שהלב שלי לפעמים מרגיש מת, למרות שאני ככ מתגעגעת לאבא, למרות שאני לא מוכנה שתגדל בלי להכיר אותו. החיבוק שלך עוטף אותי ומחזק אותי ושומר עלי. אני אוהבת אותך כל יום יותר. מזל טוב ילד אהוב שלי.

מכתב לאיתי, נשלח לקנדה, יולי 2001

הי ילד יפה ומתוק שלי,

אני כותבת לך עוד לפני הנסיעה , בתקווה שהמכתב יגיע אלייך בימים הראשונים לשהותך במחנה, כדי שלא תרגיש מנותק מהבית לזמן רב מדי. זה קצת מוזר, כי הרי אין לי הרבה מה לחדש לך – הרי אתה עדיין כאן!

אבל במכתבים אפשר לפעמים לכתוב על דברים שקשה לומר בעל פה, ולכן רציתי להגיד לך לגבי אתמול – ראיתי שהיה לך יום מאד קשה בעקבות הפיגוע בתחנת האוטובוס בבנימינה ומותו של אבי, אחיו של בן כיתתך. כנראה שזה שייך למושג "להתבגר" בארץ ישראל: להיחשף לחלקים המכוערים והקשים של חיי היום יום שלנו כאן.

אני גאה בך על זה שנגע לך ולא סתם עבר מעליך בלי להשאיר סימן, זה מראה שאתה מתבגר וצומח, שהאישיות שלך רגישה לכאב של אחרים וזה חשוב וטוב.

אני מקווה שעד עכשיו הכל עבר בשלום במחנה ושאתה נהנה ומרגיש נפלא. מקווה שתכתוב הרבה ומהר, מאד סקרנית לדעת מה קורה אצלך!

אני מחבקת ומנשקת אותך, אוהבת אותך נורא, אמא.

ברכה לאיתי, בר מצוה, אוגוסט 2001

איתי יחיד ומיוחד שלי,

ילדי האהוב והנפלא.

עלית לתורה היום כשהכיפה של אבא לראשך והטלית של אבא סביב כתפיך.

הכאב והצער, הגעגוע והחסר חיים איתנו בבית כבר שתים עשרה שנים ושמונה חודשים. אנחנו, במשפחתנו המוזרה והנהדרת, יודעים לבכות ולצחוק, להתגעגע ולשמוח, לכאוב וגם להרגיש אסירי תודה על מה שיש לנו.

אנחנו מתמרנים בין עולמות, חצויים לפעמים, נקרעים לפעמים- אבל לא מוותרים ומשתדלים מאד להיות חזקים ולחייך.

אני יודעת שאבא חסר לך היום מאד, כמו שהוא חסר לי. הוא נמצא בתוכנו, אני מרגישה אותו, ומקווה שגם אתה.

איתי – אני גאה בך,בתבונה, ברגישות, בפתיחות, בקרבה ביננו, בהישגים שלך, באדם שאתה הופך להיות. אני מייחלת שתהיה מאושר, שתדע תמיד להיות אופטימי וטוב לב, שתהיה חבר טוב ושתמשיך להיות מקסים כמו שאתה היום.

מכתב לאיתי, נשלח לפולין, כיתה יא

לאיתי שלי המתוק והרחוק,

ראשית – שבת שלום...אני מקווה שאתה בסדר, שגם פיזית וגם נפשית הכל סביר.

בטוח קשה לך להיות במקום ככ אכזר וקר עם המון מטענים של כאב וחוסר יכולת לתפוס בכלל עד כמה אנשים יכולים להיות רעים ואכזריים.

מאד מוזר לכתוב לך – בעצם, מאז שהיית בקייטנה בקנדה, לא שלחתי לך מכתב. אנחנו היום ככ מחוברים בטלפונים ומייל עם כולם שלא טורחים לכתוב מכתב וזה דווקא מיוחד ונעים לעצור שניה ולחשוב מה אני רוצה בעצם להגיד לך...

אז ככה: בהזדמנות החגיגית הזו, חשוב לי שתדע עד כמה אני אוהבת אותך ועד כמה אני גאה בך. איך גדלת להיות איש – חכם, טוב, חבר טוב, עצמאי, בוגר, וכמובן – יפה עד בלי די....

הדבר שהכי הדאיג אותי כשאבא נהרג – שאני לא אצליח להיות מספיק חזקה, מספיק טובה בשביל לתת לך את כל מה שאתה צריך – ואני יודעת היום שהצלחתי.

ביחד הצלחנו להיות מספיק חזקים כדי לעזור אחד לשני להתרומם מעל מה שקרה – אף פעם לא לשכוח ולא להפסיק לאהוב את אבא , אבל לחיות. לא לתת למוות לשלוט בנו או בבחירות שאנחנו עושים. לרצות להיות מאושרים. לרצות לחייך.

אני חושבת שאתה מדהים. מקסים ומתוק.

אני מאחלת לך שתבחר תמיד בחירות נכונות – בחר את הדרך שתגרום לך להיות מאושר ומסופק, גם מבחינת מקצוע ודרך לעתיד וגם מבחינת בת זוג וחברים. תזכור תמיד שלא צריך להתפשר או לוותר, האושר מחכה לך, צריך רק לדעת להגיע אליו!!

אני שולחת לך חיבוק חזק ונשיקות חמות,

אוהבת אותך הכי בעולם,

אמא

מכתב לאיתי תוך כדי מלחמה. קיץ 2006

ילד שלי,

בעוד כמה חודשים אתה מתגייס ועכשיו יש מלחמה. היא מעוררת בי את כל הפחדים, את כל השדים.

אני רואה שאותך זה לא מפחיד, אתה כמו כל בני גילך תמיד חושב "לך זה לא יקרה" . אני רואה את התמונות בטלויזיה, קוראת על עוד ילדים שיגדלו בלי אבא ואני מבינה עד כמה הייתי תמימה פעם – חשבתי שזה ייגמר ושלא נגיע לרגע הזה.

אתה כמעט בן 18, בוגר ומרשים, ידען ורגיש. אני סומכת עליך ונותנת לך חופש כמעט מוחלט לעשות מה שאתה בוחר. הרווחת את האמון שלי ואני יודעת שאתה ראוי לו. אבל ברור שיש רגעים בהם בא לי לקשור אותך אלי ולא לתת לך לזוז. עכשיו זה אחד מהרגעים האלה. אוהבת אותך.

מכתב לאיתי תוך כדי מלחמה. קיץ 2014

ילד שלי אהוב,

השבועות האחרונים היו רצף של הלוויות, תמונות של חיילים צעירים שאינם עוד, אלמנות המתחילות דרך ארוכה של מאבק יומיומי, יתומים שהם עדיין צעירים מדי בשביל להבין שהם כאלה. תמונות של הורים שעולמם קרס והם עוד בשלב ראשוני כ"כ של הלם שיש להם עוד כח ורצון להתראיין לאמצעי התקשורת.

גם אני, עם כל שנות הותק שלי, מרגישה כמי שקיבלה אגרוף בבטן, ואף על פי שתמיד בקיץ אין לי אוויר – הקיץ הזה באמת עוצר נשימה.

מעבר לזה – השנים חולפות, חבריך כבר מסיימים ללמוד, מוצאים עבודה, חיים עם בני זוג, והפער בינך ובינם הולך וגדל. עדיין, כשאני מביטה בתמונה שלך אתה מרגיש לי כמו בן 26, אתה לא נראה צעיר בן 18, אבל אולי אני מבגרת אותך בדמיוני וסוחבת אותך איתי בכוח הרצון במעלה הגיל.

בתחושה שלי אתה עדיין בני הבכור, הבוגר והגדול מכולם, למרות שגיא ודנה חלפו אותך מזמן. כנראה כך תשאר לעולם.

אני עדיין ממשיכה לנסות לישם את מה שהטפתי לך כל חייך.ממשיכה לנסות לשלב את הכאב עם החיים. לא בטוח שאני מצליחה . לפעמים אני מרגישה שאני לא ממש חיה את החיים אלא לידם. אני עדיין לא מסוגלת לקבל את מותך, את העובדה שהלכת לבלי שוב, הלכת ולקחת איתך את כל החלומות שהיו לי לגביך, את החיבוקים שלך שאני כל כך צריכה, את העתיד שלנו המשותף, את ילדיך שאני רואה בדמיוני. נלקחת ממני ואני לא מסוגלת להפנים את העובדה שהיית ולא תהיה יותר. הנוכחות שלך עדיין כל כך דומיננטית בבית, הגעגוע אליך צובע את היום יום בצבעים של עצב. אתה חסר לי עם כל נשימה שאני נושמת והבור בבטן רק הולך גדל.

אוהבת אותך כמו תמיד. אמא.