רותי
אני כל כך מנסה לזכור. מנסה לחזור אל אותם רגעים קטנים של חיי היום יום. לתפוס רסיסי זיכרונות, להקפיא תמונות של חייך, כדי לא לפספס אף רגע מ 18 השנים הקצרות כל כך שלך.
אני זוכרת את הרגע בו החזקתי אותך לראשונה, את הפליאה וההלם, את הידיעה המוחלטת הזאת שמעכשיו – הכל בשבילך.
אני זוכרת את הרגע שניסו לקחת אותך ממני כשבאו להודיע לי על אבא, כשחשבו שאולי בטעות אפיל אותך, ואיך בטירוף אחזתי בך ולא נתתי לאף אחד להתקרב אליך.
אני זוכרת איך נשבעתי לך באותו לילה, שיהיו לך חיים טובים וצוחקים ושאעשה כל מה שאוכל כדי לגרום לך אושר.
אני זוכרת אותך בגיל 6 חודשים, מתהפך לראשונה, ואני מביטה אל התמונה של אבא ובוכה מכאב ובדידות ומבינה באותו רגע לראשונה – שרגעי השמחה יהיו מעתה והלאה הרגעים העצובים ביותר.
אני רואה אותך , בן שנה וחצי, עומד במיטה עם חיתול וגופיה, מחייך אלי מאוזן לאוזן, מושיט אלי ידיים ואומר " אמא, קומי, בוקר, תריסים"
אני זוכרת אותך בן שנתיים, מביט בי ואומר " אני אוהב אותך מאד אמא ", ובן שנתיים וחצי, מתכרבל לידי במיטה ואומר "נתת לי ריח נעים של אמא ".
ואני זוכרת את היום הראשון של כיתה א, את היום בו נולדו גיא ודנה, ימי הולדת, את היום בו קראו לי להגיע לבי"ס אהוד בחיפה כי לא התנהגת יפה, את היום הראשון של כיתה ו בזיכרון, כשאתה רוצה שאני אלך כבר ולא אביך אותך לפני החברים החדשים, אלו שעוד רגע יהיו חברי נפש שלך. "אמא לכי, אני בסדר גמור, נתראה בצהרים ". ושוב החיוך הממיס הזה שלך.
ואני רואה אותך ביום בר המצווה שלך, כמה גאווה וכאב, כמה גדול הרגשת לי אז, ובאזכרה של אבא באותה שנה, אתה אומר קדיש בפעם הראשונה, כמה חשוב זה היה לך, ואני נשברת ובוכה ובוכה, כי אין כמעט בעולם משהו קשה כל כך כמו בן שאומר קדיש על אבא שלא הכיר, חוץ מאבא שאומר קדיש על בנו – או כשאין אבא שיגיד.
אני זוכרת את היום בו נסענו יחד לתל אביב, לבלות יום של כיף ולעשות יחד קעקוע. אני בחרתי תמונה של פרפר, ואתה הבאת אתך מהבית תמונה של אות סינית שמשמעותה "אבא", והסברת לי שהיום יש למילה משמעות של געגוע לאבא, ויום אחד, כשתהיה אבא בעצמך – הקעקוע יקבל משמעות נוספת. בסוף אותו יום חיבקת אותי חזק חזק ואמרת שלא תשכח את היום המיוחד שהיה לנו יחד.
ומול עיני, אתה במסיבת הסיום של התיכון, יפה וזוהר, מחייך ומאושר, גבוה ומדהים, מרשים ומעורר גאווה. בערב הזה הרגשתי שכל השאיפות שלי לגבייך התגשמו, שהרי אתה ילד שיש בו הכל – חוכמה ורגישות, תבונה וטוב לב, בטחון עצמי וצניעות, יופי ושמחת חיים, ואין סוף אהבה.
ואז אני רואה אותך יורד במדרגות, לבוש חולצת טריקו לבנה ומכנסי חאקי, עיניך בורקות מהתרגשות וצפייה, מתכופף אלי ועוטף אותי בין זרועותיך בפעם האחרונה, רק שאני לא יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה. ואתה אומר לי לא לדאוג, ושאתה תהיה בסדר, וגם שצריך לצאת מהר כדי לא לאחר, ושביום שישי כשתחזור מהגיבוש נתכנן את יום ההולדת שלך.
אני מדמיינת אותך בגיבוש, מנסה להבין מה עבר עליך באותם ימים, האם הרגשת שקורה לך משהו רע או שהאדרנלין וכוח הרצון פשוט מחקו את התחושות וגרמו לך לחשוב שהכל בסדר.
אני מדמיינת מה יכול היה להיות, אם מישהו אחד מתוך אותם אנשים שהיו אמורים להיות שם בשבילך, לשמור עליך, אם רק מישהו מהם היה עושה את מה שהיה אמור לעשות...
אולי אם המפקדים היו חושבים שהשבוע החם ביותר בשנה הוא לא בדיוק הזמן לערוך גיבוש כזה...
אולי אם הרופאה בבסיס, זו שזימנה את החובשים למילואים, הייתה שמה לב שהחובשים לא עברו רענון כבר שנים...
אולי אם המפקדים הזחוחים בענף פיזיולוגיה היו טורחים ללמוד על מכת חום, להתעדכן במחקרים האחרונים, ולהעביר את המידע החשוב לרופאים ולחובשים בשטח...
אולי אם הנהלים בגיבוש היו שונים המפקדת הייתה שולחת אותך לרופא או מביאה את הרופא אליך, ולא מסתפקת בשאלה אם אתה רוצה ללכת לרופא...
אולי אם החובש היה נזכר לפני ולא אחרי שהוא בעצם לא מיומן מספיק בשביל לשמש חובש בגיבוש, ושהוא בכלל לא זוכר מה זאת מכת חום...
אולי אם מישהו היה מסתכל עליך באמת, נוגע בך, מרגיש אותך...
אולי אם היו רכב פינוי, ואלונקה, וקרח ומים...
אולי אם כשהגעת לסורוקה לא היו מתעלמים ממך במשך 10 דקות, אולי אם הרופא לא מגיע רק אחרי 10 דקות ושואל בזלזול "מה הלחץ"??
אולי.. אם משהו מהדברים האלו היה קורה אחרת, אולי היית כאן איתי, ילד שלי.
נגמרו לי התמונות האמיתיות, אבל בחלום אני רואה אותך חוזר מהגיבוש, בחיוך ובהתרגשות, ומספר שברור שעברת, ושהיה חם וקשה, ושואל מה יש לאכול אמא, ואני יכול את האוטו הערב? ובחלום אני בכלל לא יודעת כמה טובים הם חיי באותו רגע, וזה נראה לי הכי ברור מאליו שחזרת ועברת, אבל זה רק חלום.
ואז נגמרים גם החלומות, ואני נכנסת הביתה ורואה מדים וצבא ופנים שאומרות הכל, וצווחה של כאב ושבר מתפרצת מגרוני ומסיימת באחת את כל החלומות.
ובמציאות אני עומדת ליד המצבה שעליה כתוב שמך, שבוע לפני יום הולדתך ה 20, ועדיין לא מאמינה שאתה לא כאן.
במציאות אני עולה לחדר שלך, חדר בו הזמן עמד מלכת. המיטה שלך מסודרת ומחכה לך, על השולחן מפוזרות המחברות עם החומר לבגרות, וביניהן צווי זימון למבדקים ולגיבוש, וגם האפטרשייב שלך. על לוח המודעות שלך תלוי שיר – שתישאר צעיר לנצח, וליד המחשב מונחת שקית ובה כנפי הטיסה של אבא והכובע שלו, שקית אותה הוצאת מהארון בלילה לפני שיצאת לגיבוש, והשארת על השולחן.
רק השעון שלך, שמראה עדיין את השעה הנכונה – מסמן שחלפו כבר שנתיים.
במציאות הזו, אני נאבקת יום יום , דקה דקה, לנשום למרות הגוש בגרון, לחייך למרות הדמעות שמתחבאות תמיד מאחורי העפעפיים. מתעקשת לחיות ולעבוד ולאהוב ולשמוח בטוב הרב שנותר בחיי, אבל זהו מאבק מתיש שלא תמיד מצליח.
במציאות הגעגועים קורעים את הנשמה, הכאב כמעט חזק מנשוא, החסר כל כך גדול שלא ניתן להבין איך אפשר להמשיך עוד.
הכאב רק הולך וגובר, הגעגועים אליך, וגם אלי – אל מי שהייתי כשהיית איתי.
אני זוכרת את הרגע בו החזקתי אותך לראשונה, את הפליאה וההלם, את הידיעה המוחלטת הזאת שמעכשיו – הכל בשבילך.
אני זוכרת את הרגע שניסו לקחת אותך ממני כשבאו להודיע לי על אבא, כשחשבו שאולי בטעות אפיל אותך, ואיך בטירוף אחזתי בך ולא נתתי לאף אחד להתקרב אליך.
אני זוכרת איך נשבעתי לך באותו לילה, שיהיו לך חיים טובים וצוחקים ושאעשה כל מה שאוכל כדי לגרום לך אושר.
אני זוכרת אותך בגיל 6 חודשים, מתהפך לראשונה, ואני מביטה אל התמונה של אבא ובוכה מכאב ובדידות ומבינה באותו רגע לראשונה – שרגעי השמחה יהיו מעתה והלאה הרגעים העצובים ביותר.
אני רואה אותך , בן שנה וחצי, עומד במיטה עם חיתול וגופיה, מחייך אלי מאוזן לאוזן, מושיט אלי ידיים ואומר " אמא, קומי, בוקר, תריסים"
אני זוכרת אותך בן שנתיים, מביט בי ואומר " אני אוהב אותך מאד אמא ", ובן שנתיים וחצי, מתכרבל לידי במיטה ואומר "נתת לי ריח נעים של אמא ".
ואני זוכרת את היום הראשון של כיתה א, את היום בו נולדו גיא ודנה, ימי הולדת, את היום בו קראו לי להגיע לבי"ס אהוד בחיפה כי לא התנהגת יפה, את היום הראשון של כיתה ו בזיכרון, כשאתה רוצה שאני אלך כבר ולא אביך אותך לפני החברים החדשים, אלו שעוד רגע יהיו חברי נפש שלך. "אמא לכי, אני בסדר גמור, נתראה בצהרים ". ושוב החיוך הממיס הזה שלך.
ואני רואה אותך ביום בר המצווה שלך, כמה גאווה וכאב, כמה גדול הרגשת לי אז, ובאזכרה של אבא באותה שנה, אתה אומר קדיש בפעם הראשונה, כמה חשוב זה היה לך, ואני נשברת ובוכה ובוכה, כי אין כמעט בעולם משהו קשה כל כך כמו בן שאומר קדיש על אבא שלא הכיר, חוץ מאבא שאומר קדיש על בנו – או כשאין אבא שיגיד.
אני זוכרת את היום בו נסענו יחד לתל אביב, לבלות יום של כיף ולעשות יחד קעקוע. אני בחרתי תמונה של פרפר, ואתה הבאת אתך מהבית תמונה של אות סינית שמשמעותה "אבא", והסברת לי שהיום יש למילה משמעות של געגוע לאבא, ויום אחד, כשתהיה אבא בעצמך – הקעקוע יקבל משמעות נוספת. בסוף אותו יום חיבקת אותי חזק חזק ואמרת שלא תשכח את היום המיוחד שהיה לנו יחד.
ומול עיני, אתה במסיבת הסיום של התיכון, יפה וזוהר, מחייך ומאושר, גבוה ומדהים, מרשים ומעורר גאווה. בערב הזה הרגשתי שכל השאיפות שלי לגבייך התגשמו, שהרי אתה ילד שיש בו הכל – חוכמה ורגישות, תבונה וטוב לב, בטחון עצמי וצניעות, יופי ושמחת חיים, ואין סוף אהבה.
ואז אני רואה אותך יורד במדרגות, לבוש חולצת טריקו לבנה ומכנסי חאקי, עיניך בורקות מהתרגשות וצפייה, מתכופף אלי ועוטף אותי בין זרועותיך בפעם האחרונה, רק שאני לא יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה. ואתה אומר לי לא לדאוג, ושאתה תהיה בסדר, וגם שצריך לצאת מהר כדי לא לאחר, ושביום שישי כשתחזור מהגיבוש נתכנן את יום ההולדת שלך.
אני מדמיינת אותך בגיבוש, מנסה להבין מה עבר עליך באותם ימים, האם הרגשת שקורה לך משהו רע או שהאדרנלין וכוח הרצון פשוט מחקו את התחושות וגרמו לך לחשוב שהכל בסדר.
אני מדמיינת מה יכול היה להיות, אם מישהו אחד מתוך אותם אנשים שהיו אמורים להיות שם בשבילך, לשמור עליך, אם רק מישהו מהם היה עושה את מה שהיה אמור לעשות...
אולי אם המפקדים היו חושבים שהשבוע החם ביותר בשנה הוא לא בדיוק הזמן לערוך גיבוש כזה...
אולי אם הרופאה בבסיס, זו שזימנה את החובשים למילואים, הייתה שמה לב שהחובשים לא עברו רענון כבר שנים...
אולי אם המפקדים הזחוחים בענף פיזיולוגיה היו טורחים ללמוד על מכת חום, להתעדכן במחקרים האחרונים, ולהעביר את המידע החשוב לרופאים ולחובשים בשטח...
אולי אם הנהלים בגיבוש היו שונים המפקדת הייתה שולחת אותך לרופא או מביאה את הרופא אליך, ולא מסתפקת בשאלה אם אתה רוצה ללכת לרופא...
אולי אם החובש היה נזכר לפני ולא אחרי שהוא בעצם לא מיומן מספיק בשביל לשמש חובש בגיבוש, ושהוא בכלל לא זוכר מה זאת מכת חום...
אולי אם מישהו היה מסתכל עליך באמת, נוגע בך, מרגיש אותך...
אולי אם היו רכב פינוי, ואלונקה, וקרח ומים...
אולי אם כשהגעת לסורוקה לא היו מתעלמים ממך במשך 10 דקות, אולי אם הרופא לא מגיע רק אחרי 10 דקות ושואל בזלזול "מה הלחץ"??
אולי.. אם משהו מהדברים האלו היה קורה אחרת, אולי היית כאן איתי, ילד שלי.
נגמרו לי התמונות האמיתיות, אבל בחלום אני רואה אותך חוזר מהגיבוש, בחיוך ובהתרגשות, ומספר שברור שעברת, ושהיה חם וקשה, ושואל מה יש לאכול אמא, ואני יכול את האוטו הערב? ובחלום אני בכלל לא יודעת כמה טובים הם חיי באותו רגע, וזה נראה לי הכי ברור מאליו שחזרת ועברת, אבל זה רק חלום.
ואז נגמרים גם החלומות, ואני נכנסת הביתה ורואה מדים וצבא ופנים שאומרות הכל, וצווחה של כאב ושבר מתפרצת מגרוני ומסיימת באחת את כל החלומות.
ובמציאות אני עומדת ליד המצבה שעליה כתוב שמך, שבוע לפני יום הולדתך ה 20, ועדיין לא מאמינה שאתה לא כאן.
במציאות אני עולה לחדר שלך, חדר בו הזמן עמד מלכת. המיטה שלך מסודרת ומחכה לך, על השולחן מפוזרות המחברות עם החומר לבגרות, וביניהן צווי זימון למבדקים ולגיבוש, וגם האפטרשייב שלך. על לוח המודעות שלך תלוי שיר – שתישאר צעיר לנצח, וליד המחשב מונחת שקית ובה כנפי הטיסה של אבא והכובע שלו, שקית אותה הוצאת מהארון בלילה לפני שיצאת לגיבוש, והשארת על השולחן.
רק השעון שלך, שמראה עדיין את השעה הנכונה – מסמן שחלפו כבר שנתיים.
במציאות הזו, אני נאבקת יום יום , דקה דקה, לנשום למרות הגוש בגרון, לחייך למרות הדמעות שמתחבאות תמיד מאחורי העפעפיים. מתעקשת לחיות ולעבוד ולאהוב ולשמוח בטוב הרב שנותר בחיי, אבל זהו מאבק מתיש שלא תמיד מצליח.
במציאות הגעגועים קורעים את הנשמה, הכאב כמעט חזק מנשוא, החסר כל כך גדול שלא ניתן להבין איך אפשר להמשיך עוד.
הכאב רק הולך וגובר, הגעגועים אליך, וגם אלי – אל מי שהייתי כשהיית איתי.