מישהו שאל אותי השנה- איך את עם כל המצב?

עניתי, אתה יודע. כמו כולם. והוא שאל, כן, אבל המשפחה שלכם... איך את?

איתי לא מת בקרב והוא לא מת במלחמה. הוא לא היה סיפור גבורה והוא לא הציל אנשים במותו. אבל הוא מת. והוא איננו.

והשנה הזאת הייתה קשה מנשוא, לכולם. בשבילי היא הייתה בעיקר טריגר אחד גדול לאובדן, לשכול, לגעגוע, לשבעה והלוויה, לסיפורים על בנות זוג שאיבדו את האהוב שלהם, להורים שאיבדו את הילד שלהם, לחברים שאיבדו את החבר הכי טוב שלהם, ולאחים קטנים שאיבדו את אח שלהם הגדול.

שנה של פחד, של ייאוש, של תסכול. שנה של רגשות אשם- למה אני כן ואחרים לא, למה לי מגיע ולהם לא. תחושות שהרגשתי לא פעם במהלך החיים גם בהקשר של איתי.

במהלך החיים עשינו ועוד נעשה הרבה דברים שאיתי לא הספיק.

השנה קרה הדבר המשמעותי ביותר והפכתי לאמא. בתוך השנה הזאת לגדל ילד בפעם הראשונה- שנה של התרגשות, של ציפיה, של התאהבות, של אופטימיות ושמחה. בדיוק ההפך ממה שהשנה הזאת והמלחמה הביאה איתה.

ולאורך כל השנה הזאת, בכל קושי ובכל שמחה, חשבתי על אמא ואיתי. איך עושים את הדבר הזה לבד. איך דואגים לבד ואיך מפחדים על ילד לבד. איך עוברים את הלילות והימים, עם מי חולקים את הרגעים המשמחים והמרגשים. חשבתי על זה שאם אני מרגישה שהקשר שלי ושל תום כל כך מיוחד וחזק, קשר שיש רק בין אמא לבן שלה, אז אולי רק עכשיו אני יכולה להבין כמה עמוק ואחר היה הקשר של אמא ואיתי.

כנראה שבמהלך החיים אעשה עוד הרבה מאוד דברים שאיתי לא עשה.

למדתי עם השנים לא להרגיש אשמה עליהם. אבל עם תחושת הפספוס וההחמצה אני לא אצליח להשלים.

אני חושבת כל הזמן על הדברים שלא הספקנו ביחד, חושבת איך זה היה לראות את איתי במהלך השנים, חושבת מה הוא היה אומר על השנה הזאת, ובמיוחד חושבת איך זה היה  לראות את איתי הופך לאבא ומגדל ילדים, אחיינים בשבילי ונכדים בשביל אמא.