בכל פעם שמגיע אוגוסט נראה לי שפשוט לא יכול להיות חם יותר. עד שמגיע עוד אוגוסט והוא עוד יותר חם ובלתי נסבל. החום הזה של אוגוסט מביא אתו תמיד תחושה ברורה של כאב. כל טמפרטורה שמטפסת מחזירה את כל מי שנמצא פה לכאב של היום הזה לפני 9 שנים. גם היום, 9 שנים אחרי, אני מתקשה להאמין שמתת מחום, פשוטו כמשמעו. שמישהו באמת היה מסוגל להיות מספיק טיפש ומספיק חסר אחריות כדי לתת לך ללכת. אני עוד יותר מתקשה להאמין שחיילים ממשיכים למות מחום ושהמקרה שלך לא הדליק איזו נורת אזהרה ענקית וחזקה מספיק כדי לשים לזה סוף.

המוות המיותר שלך היה ועדיין כל כך בלתי נתפס, שהוא סימן אצלי קו ברור של לפני ואחרי. התמימות של לפני שהפכה ביום אחד לבגרות ואיזו נאיביות שהפכה לידיעה ברורה ששום דבר כבר לא בטוח. אם העולם הזה היה מסוגל לקחת את איתי מרותי ומכולנו אז הכל יכול להיות.

הכורח להמשיך את החיים לצד התובנה הזאת הוא מתסכל ולפעמים מכעיס. הידיעה שגם אם אף אחד מאתנו לא יגיד את זה, כל שיחה בין הבני דודים מלווה בתהייה מתמדת על מה איתי היה אומר עכשיו, וכל רצף בדיחות שאנחנו מספרים גורם לשמוע בעיקר את השקט שהצחוק שלך השאיר. הידיעה שיש בין כולנו איזו הסכמה בשתיקה שמשהו לא שלם. שאנחנו יכולים לצחוק, ולרדת אחד על השני כמו שהיינו עושים תמיד אבל משהו לא יהיה אותו דבר.

גם היום, כבר 9 שנים אחרי, חשוב לי שתדע שאתה חסר. שההיעדרות שלך מוחשית ממש. שכל אירוע משפחתי אני בודקת שוב ושוב אם כולם הגיעו כי משהו מרגיש חסר. הרגעים היפים של כולנו יחד נמצאים שם כל הזמן גם אם הם כבר רחוקים. אני זוכרת מאיתי אינספור רגעים מצחיקים עד דמעות ורגעים מטורללים וחסרי אחריות של בני נוער. איך החבאת פיתות מתחת לשולחן בחומוסייה כדי לקבל עוד ועוד ולגרום למלצרית להלם, איך היינו מסיימים את כל האוכל על השולחן בכוונה, או היינו רואים שוב ושוב את וואלס וגרומיט בלופ כל הלילה אצל סבתא. זכורים לי גם רגעים אחרים, בוגרים ומפתיעים יותר. כשהיית בן 17 בערך ישראל ורותי החליטו להיפרד, מה שכאילו איים על הקשר המשפחתי שלנו. במפגש הראשון שהיה אצל סבתא אני זוכרת שהתעקשת לבוא למרות שמאי לא יכלה לבוא, וקראת לשלושתנו – לי, לאמיר ולליה – לחדר בצד והבהרת שמבחינתך שום דבר ביחסים שלנו לא הולך להשתנות. הייתי גדולה ממך בלמעלה משלוש שנים ונשארתי פעורת פה לנוכח הבגרות והאומץ שהיה לך. הרגע הזה ריגש אותי כ"כ אז, והוא מרגש אותי ומכאיב לי עד היום כל פעם שאני חושבת לאיזה מרחקים החברות והביחד שלנו היה יכול להגיע ונקטע הרבה יותר מדי מוקדם.