מירה רוסקיס
סבא, סבתות, רותי, גיא, דנה, מאי, משפחה, בוגרים יקרים, בינה יקרה, חברי הנהלה ולצוות בית הספר,
בפעם האחרונה בה הייתי בערב ברחבת החטיבה העליונה- חילקנו תעודות הצטיינות לתלמידים שממוצע הישגיהם הלימודים היה גבוה מ-95. איתי היה בין מקבלי סיכות ההצטיינות והתעודות.
בסיום הערב, בשיחה קצרה עם איתי רותי – סיפרתי לאיתי את אשר הוא גרם לכולנו - במסיבת הסיום של שכבתו. השילוב של הרוך, הנועם, החיוך, הרגישות, המילים החמות עם הרצינות, הגוף הגדול, האסרטיביות, החוזק – ריגשו את כולנו עד עומק הלבבות.
ביקשתי מאיתי שיזמין אותי לסיום קורס הטיס – על מנת שאוכל לבוא ולהצדיע לו. את שנת הלימודים פתחנו בשמחה מהולה בעצב גדול, בחלל, בכאב, בשאלות רבות שחלקן נותרו ללא תשובות. בערב הסיום, שאלת איתי, מה צריך לקרות כדי שבינה תמשיך ותלווה אתכם גם לאחר סיום בית הספר, והנה – באסון הגדול שקרה לך, לבני המשפחה, לחבריך ולנו – איחדת את בינה שוב עם השכבה והיא נענתה לבקשת חבריך – לעזור ולסייע בקיום הערב הזה שהחברים ארגנו לזכרך. אני מאמינה שלא לזאת התכוונת בדבריך. בשבוע שעבר קיבלתי הודעה על ביקור אורחים חשובים מחו"ל – מיד נזכרתי בך, איך בכל פניה לסייע לנו בביקורים – היית נכנס לחדרי עם אותו חיוך מפורסם, עם אותו רוגע ושלוות נפש ובאנגלית רהוטה וקולחת מתאר בהתלהבות את הפרוייקטים היחודיים להם היית שותף.
בפעם האחרונה בה שהיתם בוגרי המחזור בלילה בחצר זו, ארגנתם לעצמכם מסיבה שעוררה את מורת רוחנו, השארתם לנו פלקטים עליהם כתבתם שאתם מחזור ל"ו הצדיקים. לאחר שראינו את החברויות ביניכם, את היחד שלכם, את התמיכה הגדולה שלכם זה בזה, את החיבוק החם שאתם נותנים לרותי ולמשפחה, את הצורך שלכם לקיים ערב זה - אנו נוטים להסכים עם קביעתכם... ברצוני לבקש שתמשיכו לחיות ע"פ הערכים האלו, ברגישות ובביטוי רגשות כל כך כן ומשפחתי. טכס גילוי המצבה של איתי – היה כל כך קשה. מה אומרים לסב ששכל בן, חתן ומספיד גם נכד? לפחות את הנכד, נער האשכולות הכרנו. מחשבות רבות עוברות בראש – האם להתקשר? לחבק? מה אפשר לומר? אני מקווה, סבא יקר וסבתות – שאתם חשים באנרגיות הכנות שכולנו שולחים אליכם ומקווים שאולי בכך נוכל לחזק? לעזור? האם יש דרכים נוספות? מה לעשות? עזרו לנו למצוא אותן.
איך מנחמים במצב שכזה? מחר – ערב יום הכיפורים אנו מבקשים סליחות.
ככל שאנו מתבגרים אנו יותר ויותר לא מבינים את פשר הסבל, הכאב, האובדן. למה? מה המטרה?
רותי יקרה, על קברו של איתי ביקשת סליחה, סליחה על שלא שמרת עליו די. רוצה אני לומר – את שאמר איתי – שמרת עליו מכל משמר, אהבת אותו וגידלת אותו עם כל מה שרק אפשר לתת, שמרת עליו כפי שאם אוהבת ודואגת יכולה לשמור אך לא הכל היה בידייך. הנער הראשון שהלך לחבק את אימו בזמן הריקודים על במת ערב הסיום היה איתי. מי שאמר והצהיר בכתבה בעיתון באמו היא חברתו הטובה והיקרה היה בנך. אולי הפעם באופן מיוחד, צריך מישהו/משהו לבקש סליחה ממך. על גורל כל כך קשה!
לא יכולת למנוע האסון. נסתרת דרכי האל, הטבע, הגורל, אין הסבר לכך שתפקידו של איתי בחיים הגשמיים הסתיים לאחר זמן קצר כל כך. אך אם נגזר היה על איתי לסיים חייו בזמן זה – התאפשר לו לסיימם במקום בו הוא הכי רצה להיות, בדרך להגשים חלומו – להיות טייס.
איתי – זכות גדולה היה לכולנו לחיות במחיצתך, נער יוצא דופן באיכויותיו, תודה לך על כך. זכרונתך תמיד עימנו – מה שכונה על ידי פרופסור אסא כשר – זכרון שבלבבות. נגעת בחיי כל אחד מאיתנו – וזאת נישא לעד.
יהי זכרך ברוך.
מירה רוסקיס, מנהלת קרית החינוך אורט בנימינה.
בפעם האחרונה בה הייתי בערב ברחבת החטיבה העליונה- חילקנו תעודות הצטיינות לתלמידים שממוצע הישגיהם הלימודים היה גבוה מ-95. איתי היה בין מקבלי סיכות ההצטיינות והתעודות.
בסיום הערב, בשיחה קצרה עם איתי רותי – סיפרתי לאיתי את אשר הוא גרם לכולנו - במסיבת הסיום של שכבתו. השילוב של הרוך, הנועם, החיוך, הרגישות, המילים החמות עם הרצינות, הגוף הגדול, האסרטיביות, החוזק – ריגשו את כולנו עד עומק הלבבות.
ביקשתי מאיתי שיזמין אותי לסיום קורס הטיס – על מנת שאוכל לבוא ולהצדיע לו. את שנת הלימודים פתחנו בשמחה מהולה בעצב גדול, בחלל, בכאב, בשאלות רבות שחלקן נותרו ללא תשובות. בערב הסיום, שאלת איתי, מה צריך לקרות כדי שבינה תמשיך ותלווה אתכם גם לאחר סיום בית הספר, והנה – באסון הגדול שקרה לך, לבני המשפחה, לחבריך ולנו – איחדת את בינה שוב עם השכבה והיא נענתה לבקשת חבריך – לעזור ולסייע בקיום הערב הזה שהחברים ארגנו לזכרך. אני מאמינה שלא לזאת התכוונת בדבריך. בשבוע שעבר קיבלתי הודעה על ביקור אורחים חשובים מחו"ל – מיד נזכרתי בך, איך בכל פניה לסייע לנו בביקורים – היית נכנס לחדרי עם אותו חיוך מפורסם, עם אותו רוגע ושלוות נפש ובאנגלית רהוטה וקולחת מתאר בהתלהבות את הפרוייקטים היחודיים להם היית שותף.
בפעם האחרונה בה שהיתם בוגרי המחזור בלילה בחצר זו, ארגנתם לעצמכם מסיבה שעוררה את מורת רוחנו, השארתם לנו פלקטים עליהם כתבתם שאתם מחזור ל"ו הצדיקים. לאחר שראינו את החברויות ביניכם, את היחד שלכם, את התמיכה הגדולה שלכם זה בזה, את החיבוק החם שאתם נותנים לרותי ולמשפחה, את הצורך שלכם לקיים ערב זה - אנו נוטים להסכים עם קביעתכם... ברצוני לבקש שתמשיכו לחיות ע"פ הערכים האלו, ברגישות ובביטוי רגשות כל כך כן ומשפחתי. טכס גילוי המצבה של איתי – היה כל כך קשה. מה אומרים לסב ששכל בן, חתן ומספיד גם נכד? לפחות את הנכד, נער האשכולות הכרנו. מחשבות רבות עוברות בראש – האם להתקשר? לחבק? מה אפשר לומר? אני מקווה, סבא יקר וסבתות – שאתם חשים באנרגיות הכנות שכולנו שולחים אליכם ומקווים שאולי בכך נוכל לחזק? לעזור? האם יש דרכים נוספות? מה לעשות? עזרו לנו למצוא אותן.
איך מנחמים במצב שכזה? מחר – ערב יום הכיפורים אנו מבקשים סליחות.
ככל שאנו מתבגרים אנו יותר ויותר לא מבינים את פשר הסבל, הכאב, האובדן. למה? מה המטרה?
רותי יקרה, על קברו של איתי ביקשת סליחה, סליחה על שלא שמרת עליו די. רוצה אני לומר – את שאמר איתי – שמרת עליו מכל משמר, אהבת אותו וגידלת אותו עם כל מה שרק אפשר לתת, שמרת עליו כפי שאם אוהבת ודואגת יכולה לשמור אך לא הכל היה בידייך. הנער הראשון שהלך לחבק את אימו בזמן הריקודים על במת ערב הסיום היה איתי. מי שאמר והצהיר בכתבה בעיתון באמו היא חברתו הטובה והיקרה היה בנך. אולי הפעם באופן מיוחד, צריך מישהו/משהו לבקש סליחה ממך. על גורל כל כך קשה!
לא יכולת למנוע האסון. נסתרת דרכי האל, הטבע, הגורל, אין הסבר לכך שתפקידו של איתי בחיים הגשמיים הסתיים לאחר זמן קצר כל כך. אך אם נגזר היה על איתי לסיים חייו בזמן זה – התאפשר לו לסיימם במקום בו הוא הכי רצה להיות, בדרך להגשים חלומו – להיות טייס.
איתי – זכות גדולה היה לכולנו לחיות במחיצתך, נער יוצא דופן באיכויותיו, תודה לך על כך. זכרונתך תמיד עימנו – מה שכונה על ידי פרופסור אסא כשר – זכרון שבלבבות. נגעת בחיי כל אחד מאיתנו – וזאת נישא לעד.
יהי זכרך ברוך.
מירה רוסקיס, מנהלת קרית החינוך אורט בנימינה.