לפני כמה חודשים, כשהתחלנו לחשוב ולתכנן את האירוע הזה, דמיינתי משהו קטן ואינטימי, רצוי בבית... אבל אז הבנו שלמזלנו אנחנו מוקפים כבר 20 שנה בכל כך הרבה אנשים אוהבים ותומכים שהיו רוצים להיות איתנו באירוע הזה, להשתתף איתנו בגעגוע למוטי.
לכל האנשים שנמצאים כאן היום – תודה על החברות, המסירות, על שאתם זוכרים ואוהבים את מוטי כל השנים הללו....
מעבר לתודה הכללית, יש לי גם כמה תודות פרטיות יותר.
למשפחה שלי. וכשאני אומרת משפחה, יש את המובן מאליו: הורי, אחי, גיסתי, דודי ובני דודי... ויש את הפחות מובן מאליו, משפחת שרון. זוהי משפחה שקיבלתי במתנה לפני 30 שנה, כשהכרתי את מוטי, עוד לפני שהפכנו ממש לזוג. במשך כל השנים הללו, עם כל מה שעברנו כולנו בדרך, תמיד ידעתי והרגשתי, שמעבר למשפחה הגרעינית שלי, יש לי עוד זוג הורים, עוד אחים וגיסים, עוד אחיינים, ושכולם תמיד שם בשבילי, תמיד מפרגנים, תומכים, מקבלים את השינויים בחיי, את בני זוגי, ילדי הם נכדים, אחיינים ובני דודים לכל דבר, וכולם רק רוצים בטובתי. אני יודעת ממה שאני רואה סביבי, שזה לא ממש מובן מאליו. לכן ביום כזה שמהווה ציון דרך – רציתי להגיד לכם שאני כל כך אוהבת אתכם.

תודה נפרדת ומיוחדת – לילדי המדהימים, גיא ודנה שלי. תודה שאתם בדיוק מה שאתם - כל כך חכמים ומבינים, לא מוותרים לי, גורמים לי לחייך ולצחוק, להיות שמחה, ולדעת שתמיד יש סיבה ומשמעות לחיים, יש תקווה, ויש למה לצפות...

ליואבי, שהוא השותף האמיתי שלי לכל דבר, שעובר איתי את הרגעים הקשים ביותר של חיי, את הלילות המיוסרים והדמעות, את חוסר האונים והבכי, אבל יודע שיש בי כוחות ומאמין בי שאדע לקום בבוקר עם חיוך, לפחות ברוב הבקרים... יואב שמרשה לי להיות אני – תרכובת בלתי מובנת של כאב, כוח רצון, שמחת חיים, געגוע, עצב תהומי, ייאוש ואופטימיות. שאוהב אותי עם מוטי ואיתי שנמצאים בתוכי כל שבריר שניה.
תודה ליואב על כך שהכין יחד עם ריבי את הסרט שתראו מיד, ברגישות ובאהבה.

כבר שבועות אני מנסה לכתוב את הדברים הללו, ולא מצליחה. התחושה היא שכל המילים כבר נאמרו, ומה ניתן לומר עוד, איך להסביר את האין, את הגעגוע, את החיים בתוך הכאב, הכאבים עצמם, על מוטי ועל איתי, מתערבבים ויוצרים יחד עוצמות חדשות של כעס, חסר ותסכול.
יש מצד אחד רצון עז לשתף בכאב ולהסביר אותו, ומצד שני, יש אצלי חוסר רצון להכאיב לסובבים אותי ולגרום להם לחשוש לי או להרגיש שנוכחותם בחיי אינה גורמת לי מספיק אושר או מספקת מספיק תמיכה...

אבל יש דברים, אותם דברים שאני אומרת למוטי בשיחות שאני מנהלת איתו בתוך לבי, שיכולים וצריכים להיאמר היום גם בקול רם...





מוטי שלי, אהוב נעורי,

מאז היותי בת 16, היית הכל בשבילי. היית מושא הערצתי, היית התומך מספר אחת שלי, תמיד אוהב, תמיד דואג, תמיד מגבה. הייתי מושלמת בעיניך. שום דבר שעשיתי לא היה רע או מוטעה. היית קיר פלדה ומשענת בעת צער או פחד, היית החום והמשפחה, הנחמה והתקווה. היית בעלי ואביו של בני הבכור.
היית הכל בשבילי.

מהיום בו הפכנו לזוג, הייתה בי גאווה אין סופית על כך שאני שלך, אתך, וכשעמדנו יחד מתחת לחופה, ידעתי בוודאות שאין ברת מזל ממני בכל העולם כולו, ידעתי שאני עומדת לבלות את חיי עם האדם החם, התומך, הנדיב, המוכשר והאוהב ביותר .
כשנולד לנו איתי, ידעתי שיש לי הכל.

כבר 20 שנה שאנחנו פיזית לא יחד, אבל אין תא מגופי בו אתה לא קיים.
עם מותו של איתי קיבל מותך משמעויות חדשות ומצמררות שלו היו קודם – יש בי תחושה שעם מותך נחרץ גם גורלו של איתי, ואני לא הצלחתי למנוע את רוע הגזירה.
במשך כל השנים בהם איתי גדל וצמח, ניסיתי לספר לו מי אתה, איזה אבא מדהים היה לו, איזה אדם היית... פחדתי שלא אצליח להעביר לו מספיק את דמותך, את האישיות שלך, ורק לאחר האסון הנורא , עם מותו של איתי, הבנתי שהוא הבין בדיוק מי היית, ולמרות שניסיתי לשדר לו תמיד שאין שום צורך שילך דווקא באותו מסלול כמוך – איתי ראה זאת כאפשרות יחידה מתוך הזדהות עמוקה כל כך אתך. תחושות האשם שאני נושאת איתי, על שלא הצלחתי לשמור על בננו, לא מרפות.
הגעגוע אליך והחסר שלך הגיעו לשיאים חדשים, כי אין עוד אדם מלבדך בעולם שיכול להרגיש מה עובר עלי ולהיות איתי במעמקי התהום הכואבת הזו .

מוטי שלי,
לימדת אותי מה זה אומר לאהוב, מהי מסירות ונאמנות, מהי זוגיות ונתינה, מהי קבלה ללא תנאים, מה אמורים להרגיש בלב כשרואים את אותו אחד שאוהבים. לימדת אותי שאני ראויה לאהבה אמיתית ושלמה, לימדת אותי לא לוותר.
האהבה שלך, התמיכה שלך והאמון שלך בי, הפכו אותי להיות מי שאני, וממשיכים להזין אותי בכוח וביכולת לחייך ולאהוב, גם אחרי 20 שנה.