לפני מספר חודשים פנה אלי ראש מועצת זכרון יעקב, מר אלי אבוטבול, וסיפר לי שבנייתו של אולם הספורט החדש בביה"ס החורש עומדת בפני סיום.
אלי הציע לקרוא את האולם על שמו של איתי. מאד הופתעתי והתרגשתי מההצעה.
לא הכרתי את בית ספר החורש לפני כן, מעולם לא ביקרתי בו. הרגשתי מוזר להנציח את איתי דווקא בבי"ס בו מעולם לא למד. בסופו של דבר החלטתי שאיתי היה בודאי שמח לו היה יודע שמתאמנים, משחקים ונהנים באולם ספורט שנקרא על שמו .
איתי שיחק כדורסל מגיל מאד צעיר, אך מעולם לא היה שחקן מצטיין או בולט במיוחד.
התכונות שאפיינו אותו כשחקן היו המסירות לקבוצה, הנחישות, הפרגון לחבריו לנבחרת והמשחק ההוגן והספורטיבי.
איתי זכה בסוף כיתה יב', בטכס שנערך לפני קצת יותר משנה, לקבל מידיו של ראש המועצה את גביע השחקן ההוגן. נראה לי שתואר זה אפיין היטב את שנותיו כספורטאי.
איתי ידע להתעלות ברגעים המתאימים ביותר. במשחק שנערך בג'ת, משחק מכריע, מותח, עצבני, ידע איתי למתוח את עצמו מעבר לגבולות היכולת, לשחק עם רגל נקועה, להלהיב ולסחוף אחריו את חבריו לקבוצה ולתרום תרומה משמעותית לניצחון קבוצתו.
איתי היה מסור ונחוש, ולא רק במשחק הכדורסל.
נחישות זו אפיינה אותו גם בהקשר של עתידו הצבאי. היה לו ברור מזה שנים שהוא מתעתד לצעוד בנתיב בו צעד אביו, מוטי, לפניו.
לא עלתה בדעתו של איתי אפשרות אחרת.
הוא סימן לעצמו מטרה, והיה מוכן לעשות הכל כדי לממש אותה.
שמעתי במשך השנה האחרונה סיפורים מפי חבריו של איתי לצוות בגיבוש, לגבי התנהלותו בימי הגיבוש. הם סיפרו על התנהגות אנושית, תומכת, חברית, נחושה, לקיחת אחריות והצטיינות של איתי בכל מסע ובכל משימה שנדרשו לבצע.
הסיפורים לא הפתיעו אותי... הרי אני מכירה את הילד שלי, וידעתי כמה חשובה הייתה לו ההצלחה בגיבוש, עד כמה היה מוכן להשקיע כדי לעבור את הגיבוש ולהגיע לקורס הטייס המיוחל.

מה שלא לקחתי בחשבון, מה שלא ידעתי ולא שיערתי הוא שמסרתי את איתי, את בני בכורי, אהובי, בנו של מוטי שלי, לידיים לא בטוחות.
מותו של איתי לא היה מקרי, ולא היה בלתי נמנע.
כמו בתסריט אימה, הצטברו להם כשל אחר כשל, טעות אחר טעות, בתוספת חוסר ידע ובורות, אדישות שנבנתה במשך שנים.
עד היום, שנה למותו של איתי, לא בא אף אדם לעמוד מולי ולומר – כשלתי, טעיתי, אני אחראי.
שנה למותו של בני, שנים למותם של חיילים אחרים, אף הם ממכת חום – ולמרות שהמידע היה אמור להיות קיים, מיושם, מונחל בצבא כולו, וכמובן בחיל האוויר – עדיין קרה הנורא מכל.
הילד שלי, יצא מהבית ביום ראשון, 20/8/07, בריא, נרגש, חזק, נחוש, ומחייך – יצא ולא שב.
הילד שלי לעולם לא יחבק אותי, לעולם לא יאמר לי שהוא אוהב אותי, לעולם לא אראה את עיניו היפות מחייכות אלי.
לעולם לא אבין, לא אוכל לסלוח ולא לקבל, שלקחו את הילד שלי ולא ידעו לשמור עליו.

היום, שנה בלי איתי, אני מבקשת מכם רק שתמשיכו לזכור אותו. זכרו את האופטימיות שלו, את נדיבותו, את חיוכו ואת טוב לבו. את אהבת החיים שבו.

אני מבקשת להודות מעומק הלב לראש המועצה, מר אלי אבוטבול, לא רק על עצם ההצעה להנציח את איתי ע"י קריאת אולם זה על שמו, אלא גם על הרגישות והאנושיות שהרגשתי ממנו בשנה האחרונה.
אלי – התייחסותך המיוחדת והמסורה לנושא השכול וההנצחה מעוררים בי הערכה רבה כלפיך. תודה רבה לך.
בנוסף – ברצוני להודות לביה"ס החורש, להנהלה, ובמיוחד לגדי, אב הבית, שפעל במסירות אין קץ על מנת לאפשר קיומו של טקס זה.
תודה גם לטל גלבוע, מנהלת לשכת ראש המועצה, שדאגה, ביררה, התקשרה, ארגנה, ועזרה בהפקת הטקס.

תודה מיוחדת ונרגשת לחברי להקת התקווה 6, אותם הכרתי לראשונה במהלך השבעה. אז התברר לי כמה איתי אהב את המוסיקה שלכם. תודה על היענותכם לבקשתי להלחין ולבצע שיר שאיתי כתב, תודה על הזמן שהקדשתם, על הרגישות והרצון, על שעשיתם הכל מתוך אהבה.

כמובן תודה לחברותי איריס ושרה, שכתמיד נרתמות לכל משימה, וכשאני מרגישה שאין לי כוחות להרמת עוד פרויקט – הן מייד מתייצבות מאחורי.

כמעט אחרונים והכי חביבים – לכל חבריו המדהימים של איתי, שבמהלך השנה האחרונה מתייצבים בביתנו מידי מוצאי שבת, כמו קיר תומך - מחבקים, חמודים, עוטפים אותנו בים של אהבה. אני אוהבת אתכם מאד.

ותודה אחרונה, שאני לא יודעת לנסח במילים, לכל המקיפים אותי בשנה האחרונה, משפחה וחברים. ולכלכם שבאתם היום.