איתי שיחק כדורסל מגיל 9, תחילת כיתה ד' במכבי חיפה. בסוף כיתה ה', זכה איתי בגביע השחקן המתקדם שניתן לו בזכות ההתקדמות העצומה ברמת המשחק שלו במהלך אותה שנה. כשאיתי סיים כיתה ה', עברנו מחיפה לזכרון יעקב. כשהגענו, התברר שאחרנו במספר ימים את תאריך ההרשמה ולא ניתן היה להעביר את כרטיס השחקן של איתי למכבי זכרון. אני כבר לא זוכרת מי נתן את מספר הטלפון של הלל ז"ל אך מרגע שדיברתי איתו וסיפרתי לו על איתי הוא הבטיח שיאדג לכך שאיתי יוכל לשחק, ואכן, מכיתה ו' ואילך איתי שיחק במדי מכבי זכרון.
ביולי השנה, כשאיתי זכה בגביע על היותו השחקן ההוגן, בטכס שנערך במגרש הכדורגל בזכרון, וכשקבוצת מכבי זכרון זכתה בגביע האליפון ועלתה ליגה, הרגשנו, איתי ואני, שהייתה זו סגירת מעגל ושהיה זה הסיום המרגש והמדהים ביותר שאפשר היה לבקש ל"קריירת הכדורסל" שלו.
איתי מעולם לא היה שחקן "טבעי", מאלה שעולים למגרש ומיד בולטים ומבריקים, אך הכדורסל היה בנשמתו מהרגע בו החל לשחק. במכתב שכתב, לאביו מוטי, שאותו זכה להכיר במשך ארבעה חודשים בלבד, כתב לו איתי: "אבא, אני כבר בן 10 אני משחק כדורסל במכבי חיפה לילדים, אנחנו מקווים לזכות באליפות, אני משחק חצי פינה. המאמנים שלי אומרים שיש לי יד רכה כמו שהם לא ראו. אני בחמישייה הראשונה. לא תאמין, גם יש לי כלבה, קוראים לה במבה".
ואכן, הכדורסל היווה תמיד את אחד מהחלקים החשובים ביותר בחייו של איתי. איתי היה שחקן של רגש, שחקן שאוהב את המשחק, את הקבוצה ובעיקר את חבריו לקבוצה. הוא בלט דוקא באותם רגעים בהם היה צריך לקום ולקחת אחריות, להנהיג, לפייס, לחבר בין בקצוות, להרגיע ולאו דווקא במהלכים מבריקים על המגרש.
היו גם שנים, בהם בילה הרבה על הספסל... אך בשנה האחרונה, תחת שרביטם המסור של מאמני הקבוצה והרבה אמון שהם נתנו בו, איתי פרח. הוא הרגיש שהוא מביא לידי ביטוי את יכולותיו, שהוא זוכה להוקרה על מאמציו, שהוא שותף חשוב ומוערך בהישגים של הקבוצה.
על כך אני מבקשת היום להודות לכם.
מכבי זכרון הייתה בית שני עבור איתי, הוא בילה במסגרת הקבוצה שעות רבות בשבוע והשקיע את כל מה שיכול היה. קשה לי לדמיין את איתי בלי כדורסל ולכן האופן בו אנו מנציחים את זכרו היום הוא הראוי ביותר בעיני.