איתי נולד ב 29 באוגוסט 1988, כאן ברמב"ם.
במשך ארבעה החודשים הראשונים לחייו גרנו מוטי, איתי ואני בביתנו בשיכון המשפחות בתל נוף. ב- 29 בדצמבר 1988 נהרג מוטי בעת הנחת אבן גבול מספר 51 בהר חריף על גבול ישראל מצריים, עקב תקלה במסוק היסעור אותו הטיס. מוטי הצליח להנחית את המסוק ולהציל את חייהם של טייס המשנה ושני המכונאים המוטסים שהיו איתו, אך בעת הנחיתה נותק כסאו מהמסוק והוא הועף החוצה ונהרג מפגיעת הרוטור בראשו. בשבוע הבא ימלאו 22 שנים למותו.
ב- 20 באוגוסט 2006, עוד לפני שמלאו לו 18,יצא איתי לגיבוש לקורס הטייס, בדרכו להגשים את חלומו להיות טייס.
בשיר שכתב מספר חודשים לפני מותו, ואותו הקדיש למוטי, סיפר איתי על תחושותיו:

מאז שעזבת
הזמן עובר לאט.
ימים זולגים כמו מבעד לשעון חול
ואני חייב להמשיך בחיפוש.

אני לא מפסיק להתגעגע,
חושב עליך,
מנסה ללכת בדרך שלך,
שהצבת בפני כשהלכת.

אני מפחד לא לעמוד בציפיות,
של כולם, של עצמי,
מפחד לאכזב אותך,
מאז שעזבת.

ב 23 באוגוסט, לאחר 4 ימי גיבוש, התמוטט איתי ולאחר מספר שעות נפטר כתוצאה ממכת חום שלא אובחנה ולא טופלה בזמן.

היה לי ילד. ילד שגדל בתוכי ונולד מאהבה ענקית. ילד פלא שגרם לי לרצות להמשיך לחיות ולחייך גם בימים שחורים. ילד שהקסים עוד כתינוק את כל מי שראה אותו, שגדל והפך להיות כל מה שניתן לבקש.
היה לי ילד שאהב לחבק ולפרגן, ילד שהיה מגנט והיווה תמיד מרכז חברתי, ילד שמשך אליו מבוגרים וצעירים, והיה חם ולבבי אל כל אדם, לעולם לא מתנשא או יהיר.
היה לי ילד. שמרתי עליו כל כך.
ניסיתי להגן עליו בלי להגביל אותו. ניסיתי להיות שם בשבילו בלי להעיק. לעטוף אותו בלי לספר לו שקשה לי, בלי לקטר על לילות בלי שינה, על דאגה בלתי פוסקת לשלומו.
ובמשך כמעט 18 שנים, הצלחתי לשמור עליו, ואז הגיע הרגע בו הייתי חייבת להעביר את האחריות הלאה. חשבתי שאני מוסרת אותו לידיים טובות ובטוחות, וטעיתי כל כך.

אני יודעת שכל הורה יכול להזדהות עם השבר, הכאב, חוסר האונים. כל אדם , בודאי מי שהכיר את איתי, יכול להבין את הבזבוז הנורא, התסכול, הריק. אבל איך אוכל להסביר לכם את התחושה הזו שאין לה מילים ואין לה שם? הידיעה שמותו של איתי היה נמנע כל כך בקלות, אוזלת היד המוחלטת הזו שמלווה אותי, יום יום ושעה שעה, בידיעה שאיתי דעך במשך שעות, ואף אחד לא שם לב... חום גופו עלה, מעלה ועוד מעלה, הוא הלך ונחלש, ואף יד לא הושטה אליו. את הילד שלי ניתן היה להציל במשך שעות, והוא הופקר למוות.
הופקר על ידי צבא שלא למד לקח ממקרים קודמים, לאורך שנים.
הופקר על ידי צבא שלא השכיל ללמוד מניסיונם של צבאות אחרים,
הופקר על ידי חיל רפואה וענף פיזיולוגיה שאנשיו לא הטריחו עצמם ללמוד מהי מכת חום, איך היא מתרחשת, איך ניתן לזהות את מי שעתיד לסבול ממנה ואיך ניתן למנוע אותה,
הופקר על ידי אנשי חיל אויר שלא חשבו, שלא בדקו, שלא הפעילו שיקול דעת, שלא וידאו שפקודיהם יודעים לזהות ולטפל, שלא בדקו כשירות, וציוד.
ולאחר כל זאת, נדרשו כמעט 4 שנים של חקירות וועדות כדי להגיע למסקנות ולהפיק לקחים. עד היום לא נמצאו המפקדים שייקחו אחריות ויודו שהתנהלותם לא הייתה תקינה.

לא מנחמת אותי הידיעה שאיתי חי את חייו בשלמות ובשמחה, מפני שלאיתי היו צפויות עוד שנים רבות של הצלחה ואושר.
לא מנחמת אותי הידיעה שאיתי תמיד חייך, מפני שהפסדנו את כל החיוכים שעוד היינו צפויים לראות.
לא מנחמת אותי העובדה שהיו ביני ובינו יחסים מושלמים ומיוחדים כל כך. כי הוא חסר לי כל יום וכל שעה, ואין יותר שמחה אמיתית בלעדיו.
ואני ידעתי, שכל חיי, עד שאמות, הוא יהיה איתי. איך אפשר לחיות עם הכאב הזה, העצב הזה והגעגוע האין סופי הזה.

היום, בבואנו להוקיר מצויינות במחקר וברפואה, כדאי לזכור שבאותם ימי אוגוסט חמים, היו רבים שלא הצטיינו. לעומתם – איתי יצא לגיבוש במטרה להיות מצויין, לתת את כל כולו על מנת להגשים את חלומו...

אני מבקשת להודות לכם על האפשרות שניתנה לנו להנציח את זכרו של איתי באמצעות התוכנית לפיתוח מצויינות אקדמית, רמבם -עתידים.